אני אוהבת לצעוד בבוקר בטיילת באשדוד.
הכל נקי, האוויר, הנוף, השמיים, החיוכים ההדדיים בין הרצים והצועדים. האוזניות
משדרות לי שירים בקולם החם של זמרים אהובים - אם הייתי שדרנית רדיו שמלצית,
הייתי אומרת ״קול חם ומלטף״ - והמוסיקה מצעידה אותי קדימה, על פי הקצב. אריק
איינשטיין שר מיד אחרי הטנגו בלונפרדו (הסלנג של בואנוס איירס) של אדמונדו ריוורו,
ששר אחרי הפאדו של אנה מאורה, ששרה אחרי פוליקר, ששר אחרי חווה אלברשטיין ופרח הבר
שלה, ששרה אחרי הסון של קרלוס פואבלה, שבא אחרי ויניסיוס ואחרי הגיטרה של מורגדו
והקצב של להקת גוטן וההומור המלנכולי בביט הטנגו של אוטרוס איירס וגם ספרינגטין
וסטינג ולאונרד כהן והוואלס שלו, כמובן.
 |
| דוכיפת- Abubilla |
אמצע נובמבר, עדיין חם. על המסלול
נמצאים , חוץ מהצועדים, הרצים ורוכבי האופניים, גם עובדי הניקיון של העירייה עם
המכשירים הרועשים האלה שחשבתי שאסור להשתמש בהם, שאמורים לנקות אבל רק מפזרים את
האבק ואת החול לכל עבר, כולל לריאות שלי. ונמצאות שם גם המוני ציפורים,
לא רק העורבים המכוערים שהפכו למטרד ומלכלכים את האוויר בקריאותיהם
הצרודות. היום ראיתי נחליאלים מקפצים , ודרורים מתחרים ביניהם על כל פירור
שנפל אתמול משקיות הבמבה שהביאו הילדים לפרק הסמוך, ושחרורים
המשאירים במעופם פס שחור מנוקד בכתום, וסיקסקים שלכבוד סיקסוקם אני
מורידה את האוזניות, וגם דוכיפת מלכותית אחת. בכל פעם שאני רואה דוכיפת אני
מרגישה שהפה נפתח לי אוטומטית לחיוך רחב ואני יודעת שהמשך היום יהיה טוב.
זה קורה לי גם כשאני רואה זברות , וחולצות פסים בחנויות, אני סובלת כנראה ממין
משיכה למפוספס. חבל שאין זברות בטיילת.
אבל יש מנופים, גבוהים,
צבעוניים. פעם כל המנופים היו צהובים. היום ראיתי ירוקים וגם אחד כחול. מיד אחרי
כיכר המפרשיות, ולאחר שמסתכלים על הבניין של המשכן לאומנויות הבמה
ומנסים פעם נוספת לבחון באיזה שלב של הפרספקטיבה הוא מקבל את צורת
הלווייתן שלו, מגיעים לאזור הבטון: מימין, הבניינים של שכונת המרינה, משמאל
המנופים שמקימים שכונה חדשה. עוד כמה חודשים נשכח את השטח הפתוח שהשתרע כאן
כמבוא ירוק לג'ונגל של שכונת הסיטי, ונראה רק בליל של בניינים גבהים
שמסתירים את נוף הים לאלפי אנשים שקנו את דירותיהם דווקא בגלל הנוף. והם יעברו דירה ויתגאו בה ובנוף שרואים ממנה, עד שיזם זריז ישכנע את
העירייה שזה יהיה נפלא לעיר אם תבנה שורה של
 |
| דרור - Gorrión |
מלונות גבוהים שישכנו את התיירים
שרוצים להגיע לאשדוד ואין מקומות להלין אותם. ואז, שלדי המלונות הגבוהים
העתידיים יעמדו שם במשך שנים, יכערו כל כך את העיר עד שהמוני התיירים כבר לא ירצו
לבקר בה , עד שלאותו יזם זריז יבריק הפתרון לבעיה שהוא עצמו יצר: לקבל אישור
מהעירייה ולהפוך את המלונות שלא צלחו לבנייני מגורים עוד יותר גבהים , שיכערו עוד
יותר את העיר ויסתמו סופית כל אפשרות של בריזה מהים וכל ניסיון להציץ
על הכחול שיתברר שהוא כן סופי.
במחשבות קודרות אלה, הגעתי לכיכר המלאך. מכאן והלאה החוף והים מלווים את הצועד עד סוף הטיילת או עד
סוף כוחותיו, מה שמגיע קודם. האוזניות, שמחוברות גם לאפליקציה
שמודדת את הדרך, מודיעות לי שעברה חצי שעה ושלושה ק״מ מאז סיימתי לשתות את
האספרסו בקפה ג׳וליה. זה הזמן להתחיל לשחק כדי לא להישבר. מי הצועדים
שבאים לקראתי? הפעם, לא רבים. על פי צללית הגוף ומהירות ההליכה או הריצה אני מנסה לנחש במי מדובר. נשים בדיאטה שנצטוו ע״י הדיאטנית
לצעוד מספר פעמים בשבוע, גברים איטיים המחלימים מאירוע רפואי, אמהות אחרי לידה
המנסות לחזור לפיגורה ומסכנות את התינוק המסכן המיטלטל בעגלה שהן דוחפות ללא
רחמים, זוגות שהחליטו על פעילות משותפת ושצועדים או רצים בהבעות פנים, קצב ובגדי
ספורט חדשים, כולם תואמים להפליא. והופ, מרחוק אני רואה זוג לא תואם בכלל, הוא רץ
בקלילות למרות שנראה מבוגר ממנה, היא מתאמצת יותר מדי, ובניגוד ליתר הזוגות
שבטיילת דווקא הוא זה שמדבר. אנחנו מצטלבים במעבר החציה ואז אני שומעת שברי משפטים
שהוא אומר לה והתמונה מתבהרת, הוא ה״פרסונל טריינר״ שלה. והנה עוד אחת
מהבחורות האלה שבמקום להניע את הזרועות קדימה ואחורה בקצב הצעדים, מניעות אותן
לצדדים: צעד אחד ושתי הזרועות מושלכות ימינה ביחד, צעד נוסף והן מושלכות שמאלה.
מרחוק הן תמיד נראות צועדות ורוקדות מין ריקוד צ׳רלסטון כזה. יש גם גברים
שתנועות ידיהם בהליכה הן כאלה. פעם אמרו לי שזה קשור לפגם מוחי כלשהו באזור המוטורי,
אבל לא בדקתי אם אכן זה כך. אני מעדיפה לחשוב שהם רוקדים ריקוד פנימי כלשהו בזמן
שצועדים.
 |
| נחליאלי- Lavandera alba |
ובסוף, מאחורי קבוצת נשים שצועדת בקצב של סקירת חלונות
ראווה, הם מופעיים ומתקרבים, היפים הלבושים תמיד בשחור, שורטס וגופיה, שניהם
בשנות החמישים, שניהם גבוהים ובעלי גוף של דוגמנים, שניהם רצים באותו קצב
מהיר, השיער הארוך והצבוע בבלונד זוהר מקפץ אחריה כאילו נשר בדרך
ומנסה להדביק אותה. הם כל כך גבוהים ורצים כל כך יפה! אני צועדת כבר כמעט
שעה, הזיעה מחליקה לי את משקפי השמש במורד האף, השיער נדבק לי לגב, רעש הנשימה של
עצמי מפריע לי להתרכז במוסיקה ובמחשבות, ושניים אלה נראים כפרסומת לבריאות
בגיל המעבר, בדיוק כמו המכונה בינינו ״האיש הרץ״ שאף אחד לא יודע מי זה, אבל
כולנו מכירים אותו כי בערך בעשר השנים האחרונות אנחנו רואים אותו יומיום כמעט,
חורף וקיץ, מקיף את העיר בריצה. תמיד לבד, מרחף על פני הכביש
בעורו השחום ובגדיו השחורים, פניו מוסתרות מתחת לכובע מצחייה שחור
וקוקו שכל פעם ארוך יותר מקפץ מאחורי גבו בקצב.
כמעט הגעתי, עזבתי את הטיילת ואני
צועדת ברחוב מגוריי, אנשים מחכים לאוטובוס ליד התחנה ומסתכלים עלי כשאני
עוברת מיוזעת כולי לידם, בטח אחד מהם גם משחק במשחק ומנסה לשבץ אותי באחת
הקטגוריות בהן הוא מחלק את העוברים ושבים: אולי ״האישה המבוגרת שמזיעה ומחייכת".
 |
| המשכן לאומנויות הבמה - El teatro de Ashdod |
Mientras caminaba hoy a la mañana por el paseo del
mar en Ashdod iba pensando en lo que escribiría acá al volver. No sabía en que
idioma lo haría hasta que ya sentada y con el Ipad en las manos entendí que
estaba pensando en hebreo . Así que hoy,
el hebreo precedió al español y lo que sigue será una traducción, es decir un
texto equivalente al escrito en hebreo, pero no igual
Me gusta caminar a la
mañana por el paseo del mar en Ashdod. Está todo limpio: el aire, el paisaje,
el cielo, las sonrisas entre los que corren o caminan. Los auriculares me
transmiten canciones cantadas por cantantes de voz cálida – si fuera una
locutora de radio empalagosa , diría "de voz cálida y acariciante" – la música me hace avanzar, camino al ritmo de
lo que escucho. Arik Einstein canta enseguida después del tango en lunfardo de
Edmundo Rivero, que canta después del fado de Ana Maura, que canta después de
Poliker, que canta después de Chava Alberstein y su Flor Salvaje, que canta
después del son de Carlos Puebla, que canta después de Vinicius y después de la
guitarra de Morgado y el ritmo de Gotán y el humor melancólico en bit de tango
de Otros Aires. Y también Springtin y Sting, y Leonard Cohen y su vals, por
supuesto.
 |
| סיקסק - Avefria (Tero-tero) |
Mediados de noviembre y todavía
hace calor. En la pista se encuentran también, además de los que caminan , los
que corren y los que andan en bicicleta, los trabajadores de la municipalidad
encargados de limpiar el lugar con sus aspiradoras ruidosas, que creo que su
uso está prohibido, y que en vez de absorber el polvo y la arena, los dispersan
para todas partes, incluyendo mis pulmones. Y hay también muchos pájaros. No
los cuervos que ya son plaga y que
ensucian el aire con sus gritos destemplados. Hoy vi un najlieli saltarín
(lavandera blanca/enlutada o cotorrita gris en Argentina); varios drorim,
gorriones, compitiendo por las
migajas de "chicitos" que cayeron ayer de las bolsas de golosinas que
los chicos trajeron al parque por el que pasa la pista; shajrurim,
mirlos, que dejaron en su vuelo una estela negra con pintas anaranjadas, como
su pico; siksakim, avefrías, que
son primas del tero-tero sudamericano, y que para escucharlos cantar me saqué los auriculares, y también un dujifat majestuoso
que es el pájaro nacional de Israel, de plumaje a rayas, y que en español
se llama abubilla. Cada vez que veo un dujifat siento que se me abre la boca
estomáticamente en una sonrisa y sé que tendré un buen día – lo mismo me sucede
cuando veo cebras en el zoológico o remeras a rayas en algún negocio,
probablemente sufro de atracción
inconsciente hacia lo rayado...Es una
pena que no haya cebras en el paseo del mar.
 |
| שחרור - Mirlo |
Pero hay grúas, "plumas", altas, de colores.
Antes todas las "plumas" eran amarillas,hoy vi verdes y una azul.
Inmediatamente después de la rotonda de los veleros, y después de mirar de
nuevo el edificio del teatro y probar desde qué lugar la perspectiva le
devuelve su forma de ballena, se llega a la zona del hormigón armado: el barrio
de la Marina a la derecha y a la izquierda las "plumas" que
construyen un barrio nuevo. Dentro de un
tiempo ya no recordaremos el espacio verde que se extendía justo acá, a la
entrada de la jungla de cemento del
barrio de la City, y solo veremos una mezcolanza de edificios altos que taparán
el panorama a miles de personas que compraron sus casas justamente por el
panorama. Ahora todos ellos van a mudarse al barrio nuevo, y se enorgullecerán
del paisaje que se verá desde sus altas ventanas. Hasta que un rápido
empresario de la construcción convenza a la municipalidad que
sería espléndido para la ciudad construir una fila de altos hoteles que darían
albergue a las multitudes de turistas que quieren visitar la ciudad y no pueden
venir porque no tienen donde alojarse. Entonces, durante muchos años veremos
una fila de esqueletos de altos hoteles sin terminar que afearán la ciudad de
manera tal que a ningún turista se le ocurriría visitarla, hasta que el mismo
empresario que creó el problema le dirá a la municipalidad que encontró la
solución y pedirá y obtendrá permisos de construcción de torres de
departamentos todavía más altas que los hoteles
y que afearán la ciudad todavía más y obstruirán toda posibilidad de recibir
brisa marina y toda oportunidad de ver el azul del mar que ya no será tan
infinito.
Con estos tristes pensamientos, llegué a la rotonda del
ángel. Desde acá en adelante, la playa y el mar acompañan al caminante hasta
el final - del paseo o de sus fuerzas, lo que llegue antes. Los auriculares, que además de la música me
van pasando los datos de la caminata que recoge una app para deportistas que
tengo en el móvil, me avisan que pasaron media hora y tres kilómetros desde que
terminé de tomar el expreso en el café Julia, al principio de la pista. Este es
el momento de empezar a jugar para no pensar en abandonar. Quienes son los caminantes que vienen hacia
mí? Esta vez, no son muchos. Por la forma del cuerpo y la velocidad con que
caminan o corren trato de adivinar de quien se trata. Mujeres que están a
régimen y a las que la nutricionista les
ordenó caminar varias veces por semana;
hombres lentos que se están recuperando de algún achaque;madres jóvenes
que tratan de recuperar la figura y ponen en peligro a sus bebés que van
balanceándose en los cochecitos que
ellas empujan con fuerza; parejas que decidieron hacer algo en conjunto y que
caminan o corren con expresión, ropa nueva de deporte y ritmo idénticos. Epa!
Desde lejos veo venir a una pareja que no hacen juego entre ellos en absoluto,
él corre con facilidad y parece mucho mayor que ella, que corre
esforzándose demasiado y al contrario de
las otras parejas, en este caso el que va
hablando es él. Justo nos cruzamos en el paso para peatones y
logro escuchar retazos de lo que él le va diciendo, la situación se me aclara:
él es su personal trainer. Y ya se va acercando una de esas chicas que en
vez de mover los brazos hacia adelante y atrás de acuerdo a cada paso que dan,
los van moviendo hacia los costados – un
paso y los dos brazos son enviados juntos hacia la derecha por delante del
cuerpo, otro paso y son enviados hacia la izquierda . Desde lejos siempre
parece que van caminando y al mismo
tiempo van bailando una especie de charleston. También vi hombres que mueven
así los brazos cuando caminan. Alguien me dijo que se trata de un movimiento
que revela la existencia de una lesión mínima en la parte del cerebro que controla
lo motórico, pero nunca averigüé si es cierto.
Prefiero pensar que van bailando una especie de baile íntimo mientras
caminan.
Y por fin, desde atrás de un grupito de mujeres que
caminan a ritmo de mirar vidrieras, los veo venir - los lindos que visten
siempre de negro, shorts y camiseta, deben andar por los cincuenta, los dos son
muy altos y con cuerpos de modelos,
corren juntos, al mismo ritmo rápido, el pelo largo teñido de rubio brillante
se bambolea detrás de ella como si se le hubiera caído en el camino y la sigue
tratando de alcanzarla. Los dos tan altos y corren tan bien! Yo ya estoy caminando hace casi una hora, la
transpiración hace que los anteojos de sol se me resbalen por la nariz, el pelo
se me pega a la espalda, el ruido de mi propia respiración no me permite
concentrar en la música o en mis
pensamientos. Y estos dos parecen una propaganda de salud en la edad madura,
igual como el que llamamos "el hombre que corre", que nadie sabe
quien es. Pero todos lo conocemos porque durante aproximadamente los últimos diez años lo vemos casi
todos los días, invierno y verano, corriendo por las calles que rodean la
ciudad. Siempre solo, parece volar sobre la calle con su piel oscura y su ropa
negra, la cara oculta bajo la vicera de la gorra de baseball negra, la cola de
caballo balanceándose a su espalda al ritmo de sus pasos
Ya estoy llegando. Dejé el paseo y estoy caminando por la calle
en la que vivo. Hay algunas personas esperando al ómnibus en la parada y me
miran cuando paso toda transpirada, seguramente alguno de ellos también juega
el juego y está tratando de ubicarme en alguna de las categorías en las
que divide a la gente que pasa: a lo
mejor "la señora mayor que
transpira y sonríe".
Para escuchar - כדי לשמוע
El Mirlo Blanco
Abubilla - דוכיפת
Mirlo - שחרור
Tero Tero - סיקסק
Ícaro enamorado. Nuevamente llovió a cántaros. 
